כשחכם מדבר כנביא ומנהיג כמלך

על פרשת שופטים והנהגה ללא גבולות

בפרשת שופטים אנו קוראים על גרסת התורה להפרדת הרשויות. שלוש דמויות מנהיגותיות עומדות זו לצד זו: השופט, הנביא והמלך. כל אחת מהן שואבת את סמכותה ממקור אחר.

השופט וממשיכו החכם והפוסק שואב את סמכותו מלימוד התורה ומהיותו חלק משרשרת הדורות של המסורת ההלכתית. המלך, לעומתו, שואב את סמכותו ממינוי ציבורי ומתוקף הנהגת העם בפועל. הנביא איננו פועל בשם הציבור ולא בשם מסורת, סמכותו נובעת מדבר ה' המגיע אליו.

שלוש רשויות. שלוש דרכי הנהגה. והפרשה שלנו מציבה ביניהן איזון: המלך איננו רשאי להרים את לבבו על אחיו, השופט נדרש לשפוט ביושר, והנביא נבחן לפי התגשמות דבריו. לא מדובר באוטוריטות בלתי ניתנות לערעור, אלא בדמויות ציבוריות המוגבלות כל אחת בתחומה.

והנה, בדורנו, מודל חדש או שמא עיוות של המודל הולך ותופס מקום מרכזי. “גדולי התורה” מוצגים לעיתים כמי שמאגדים בתוכם את שלוש הסמכויות כולן. הם משמשים פוסקי הלכה, מנהיגים קהילתיים וציבוריים, ולעיתים מוצגים כמעין נביאים, כמי שדבריהם אינם רק פרשנות תורנית אלא גילוי רצון ה' שאין בלתו.

הכוח הזה איננו רק עצום, אלא גם חסר בלמים. אין מינוי ציבורי, אין שיפוט חיצוני, אין נבואה שמתבטלת אם לא התקיימה. ברגע שדבר חכם נתפס כנבואה, וברגע שפסק הופך לפקודה מחייבת בכל תחום חיים, נוצר ריכוז סמכות חסר תקדים, שלא ניתן לחלוק עליו בלי להיחשב כופר בעיקר. מעבר לסכנה שבחוסר הביקורת, המודל הזה גם מייצר חברה בלתי מאוזנת: חברה שבה הציבור מודר מהכרעות ערכיות וציבוריות, שבה שאלות מוסריות וכלכליות מוכרעות בידי מי שאינם חלק מהחיים עצמם, שבה נוצר ניתוק גובר בין מנהיגות לעם. זוהי חברה שבה פסיקות ואמירות נתפסות כמוחלטות, אך אינן נבחנות במבחן המציאות, ובמקרים רבים אינן בנות קיימא לאורך זמן.

אבל התורה עצמה בחרה במודל אחר. פרשת שופטים איננה מעלה דמות אחת לראש הפירמידה, אלא מציבה כמה עמודים שיחד תומכים בבניין ההנהגה. דווקא הפירוד בין רשויות יוצר מבנה מוסרי שבו הסמכות האנושית נבחנת, מוגבלת ומבקרת את עצמה.

בנתיב השלישי אנחנו מבקשים מודל אחר. של אמון אך גם של גבולות. של תלמידי חכמים שמכירים במקומם, ושל חיבור בין אנשים מהציבור החרדי והדתי לאומי כאחד שמבינים שריכוז כל הסמכויות בידי יחיד הוא עיוות, לא אידיאל. אנחנו מאמינים שאפשר לחיות חיי תורה עמוקים, מחייבים ומוסריים, בלי לוותר על חשיבה עצמאית, על אחריות ציבורית ועל דרך הארץ שקדמה לתורה.