שלושה תלמידים – שלושה כיוונים בדרכו של הרב קוק זצ"ל

תשעים שנה אחרי פטירתו, השאלה על דרכו של הרב קוק אינה היסטורית בלבד אלא רלוונטית לשאלות הזהות של הציונות הדתית כיום. בתנועת "הנתיב השלישי – תורה עם דרך ארץ" אנו נשאלים מדי פעם עד כמה, והאם, קשורה התנועה הזאת לדרכו? זוהי שאלה מעניינת, וברצוני להתייחס אליה כאן בקצרה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמות מורכבת וייחודית: חרדי על פי כל הגדרה סבירה – בלבושו, בהלכה ובנאמנות למסורת – ובו בזמן ההוגה שהניח את היסודות לזרם הדתי-לאומי בן זמננו. הוא ידע להחזיק יחד חרדיות ושמרנות עמוקה עם אהבה לעם ולמהלך הציוני, פתיחות לאמנות ולמדע, ותפיסה גאולית רחבת אופק.

שלושה תלמידים – שלושה כיוונים

לרב קוק היו שלושה תלמידים מרכזיים: בנו, הרב צבי יהודה; הרב יעקב משה חרל״פ; והרב דוד כהן – ״הרב הנזיר״. כל אחד מהם המשיך קו שונה:

הרב צבי יהודה הדגיש את המהלך הלאומי-גאולי, הרואה בציונות ביטוי אלוקי לתהליך דטרמיניסטי של גאולה. מתורתו ניזונות לא רק ישיבות הקו החרד"ליות אלא גם רבות מישיבות ההסדר והמכינות. תפיסת הלאומיות הדתית הזו היא מיינסטרים רחב בציונות הדתית, שאינו מנתק את עצמו מהמייצגים הקיצוניים יותר שלה (מה שמכונה 'ישיבות הקו'). הרב חרל״פ ביטא גישה ״חרדית״ יותר: פתוחה לציונות אך ללא ייחוס קדושה מהותית למדינה. מגישה זו צמחו בין היתר הרב עמיטל ותלמידיו, ואף רבנים חרדים כמו הרב אלישיב ורש״ז אויערבך. הרב הנזיר הדגיש את הצד ההגותי, הפילוסופי והמיסטי, ותלמידיו, שלא מהווים קבוצה מזוהה, מצויים בעיקר בשיח האקדמי והרעיוני. במובן מסוים, שלושתם משקפים צדדים אמיתיים שהתקיימו כולם ברב קוק עצמו.

חדשנות ומסורת

בחלק הקיצוני של הזרם ההולך בדרכו של הרב צבי יהודה יש לא פעם נטייה לבקר אחרים על חוסר ״בית אב״. נשמעות שאלות רטוריות כמו: על מי אתם נשענים? איזה תלמיד חכם שימשתם? זאת למרות שדווקא שם ניכרת חדשנות דתית גדולה שבהחלט חורגת מהזרם המרכזי במסורת היהודית לדורותיה (אזכיר שרבים מגדולי דורו של הרב קוק חלקו עליו ואף ביקרו אותו קשות). ביטוי מובהק לדבר ראיתי פעם בספר זיכרון לרב רענן, שבחלק העוסק בכתבי יד קדמוניים (כמקובל בז'אנר הספרים הזה) הופיעו דמויות שנתנו רושם ששרשרת המסירה של התורה עברה ממשה רבנו לרב קוק, ממנו לבנו ולרב חרל"פ , תוך התעלמות מכל מה שהיה בינתיים. התופעה מזכירה את מה שקורה בבית בריסק: גם שם התגבשה שיטת לימוד והתנהלות הלכתית מחודשת מאד, אך הרטוריקה כלפי חוץ מעלה על נס מסורת ויציבות. לעיתים נדמה כי זהו מנגנון של השלכה – מי שדרכו חדשנית נוטה להאשים אחרים בחדשנות ובכך לשדר (גם לעצמו) שהוא הממשיך האותנטי של המסורת כולה.

הנתיב השלישי ודרכו של הרב קוק

תנועת ״הנתיב השלישי – תורה עם דרך ארץ״ אינה הולכת בדרכם של תלמידי הרב צבי יהודה, לפחות לא במובנם החרד״לי. אך כפי שראינו זה איננו ההמשך היחיד האפשרי אליו. התנועה בהחלט שואבת מרוחו של הרב קוק: הפתיחות, האחריות המוסרית, היחס הרציני לעולם ולמדע, החיבור לאמנות ולתרבות, והמחויבות למדינה ולציונות. כל זאת בלי להעמיד את הדברים על בסיס מיסטי. החיבור שלנו למדינה ולמודרנה מבוסס קודם כול על אחריות אזרחית ומוסרית. חברי התנועה יכולים לבחור אם לעגן זאת גם בתפיסות מטפיזיות, אך אין הכרח בכך. זהו מודל שמאפשר לחרדים מודרניים ולציונים דתיים שאינם חרד״לים להיפגש סביב עקרונות מוסריים וחברתיים משותפים. איננו מתיימרים ללכת בדיוק בדרכו של הרב קוק, אך ודאי שלא נכון לומר שאיננו הולכים בדרכו. מי שמתחבר לשתי הגישות האחרות שהמשיכו אותו – החרדית-הפתוחה או ההגותית-אקדמית – יכול ונקרא למצוא מקום גם אצלנו. הנתיב השלישי אינו חותר לצמצום אלא להרחבת המעגל. בג׳ אלול השנה אנו מבקשים להמשיך ולחבר בין מחויבות למסורת לפתיחות לעולם בכל ממדיו וכמובן גם למחויבות אזרחית ומוסרית למדינת ישראל חיה ותוססת.